<h1>רבינו יהונתן מלוניל — יומא</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[יומא י"ד ע"א] מוסרין לזקנים וכו' ומלמדין אותו סדר היום, איזה מקום קודם לחברו כדי שלא ישנה, שאם ישנה שיקדים עבודה המאוחרת למוקדמת לא עשה כלום, כדאמרי' לקמן [ס' ע"א] דכתיב במעשה יום הכפורים חוקה, וכל מקום שכתוב חוקה (עבודה) [עיכובא]. כל שבעת הימים, ימי הפרישה, הוא זורק את הדם של תמיד של שחר ושל ערב, ומקטיר את הקטרת, כדי שיהא רגיל ומזומן ביום הכפורים לעבודה, ומטיב את הנרות, ומדשן מן האפר של פתילות שכבו, וכן כל יום ויום מטיבין בבקר שנאמר [שמות ל'] בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, ובכל יום ויום מקטירין קטרת במזבח הזהב העומד בהיכל פרס שחרית ופרס בין הערבים. ופרס הוא חצי מנה, לפי שמשקל מנה היו מקטירין בשתי הפעמים כדתנן [כריתות ו' ע"א] בפיטום הקטרת ששלש מאות וששים וחמשה מנה היו כמנין ימות החמה, ושלשה מנים שהיה מוסיף ביום הכפורים. לפי שכתוב [ויקרא ט"ז] מלא חפניו, וכל כהן גדול המשמש, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, לפי' היו מתקנין לו הרבה, שלא יחסר לו, ואם יותיר יותיר. וכן אחת לשבעים ושלש שנים היו בה חצאין של קטרת של כל השנה כולה, שהמחצית משלש מאות וששים וחמשה מנה הם ק' ושמונים ושתים ומחצה, ונראה מזה שלפי המנהג לא היה מלא חפני הכהנים הגדולים אלא חצי מנה, דהיינו פרס, נמצא שבכל שנה ושנה היה נשאר מהשלש מנים המזומנים ליום הכפורים, שתי מנים ופרס, וכשתחשוב כאותן לכל שנה ושנה יעלה קפ"ב ופרס בשבעים ושלש שנים, כיצד חשוב ע"ג שתי פעמים הם קמ"ו וע"ג חצאין הם ל"ו ופרס, וחבר ל"ו עם מ"ו ויעלו פ"ב ופרס על המאה. ומקריב את הראש ואת הרגל, מן התמידין. ושאר כל הימים אם ירצה להקריב כל קרבן שירצה מקריב, ואין כהני המשמר יכול לעכב על ידו, לפי שכל כהן גדול בכל השנה, מקריב חלק בראש, ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים, בראש, מנה יפה שיבחר לו, אבל החלקים (ש)היו שוין אלא שיש בני אדם שבוחר בחתיכה אחת מחברתה.
<h2>דף יח:</h2>
[יומא פ"א ע"א] אכל ושתה בהעלם אחד וכו', דשתייה בכלל אכילה וחדא עבירה היא, וכשני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. אכל ועשה מלאכה, כחלב ודם דמי, ומיחייב שתים. אבל אוכלין שאינן ראויין, כגון נבילה מוסרחת והדומה לה, פטור, דלא מייתבי לב האדם, והאכילה והשתייה עינוי הם.
